<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ישראל החשוד לאכול גבינה של גוים, מותר ליתן לו גבינה כשרה לבשל אותה לו אע"פ שהוא אינו נשמר מגבינה של גוים, אינו חשוד לגזול ולהחליף. בד"א בנותן לכלל עמי הארץ אבל אם נתן למי שחושש בתקנתו אסור, חוששין שמא יתקלקל מה שנתן לו, והוא מחליף המתקלקל ומחליפן בשלו. כיצד הרי שמסר לחמותו אסור, דבושה היא [מחתנה] ורוצה [היא] בתקנת בתה. וכן הנותן לפונדקית פעמים שהיא בושה מן האכסנאי ומחלפת לו טוב ברע וכן כל כיוצא בזה. דברים אלו שהתירו, לא התירו אלא בשנתן לו גבינה כשרה ואמר לו בשל לי [זה, או שאמר לו בשל לי] מאותה שיש לי [בתוך] ביתי, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה כשרה משלך, או קנה לי מן השוק, אסור, חוששין שמא יבשל לו ממה שהוא אוכל. וכן אם נתארח אצלו אסור לאכול מן הגבינה שלו, בד"א בזמן שהוא חשוד לאכול מגבינת הגוים אבל אם הוא אינו חשוד לאכול ממנה, אע"פ שהוא חשוד למכור לאחרים, מתארח אצלו ואוכל ואינו חושש, וכן אם שלח לו לתוך ביתו מותר, חזקה ממה שהוא אוכל מאכילו ומשגר לו.
האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של גוים, קנה לי גבינה [כשרה] מן המומחה, והלך והביא לו ואמר מן הכשרה קניתי ומן המומחה קניתי, אינו נאמן. אמר לו מאיש פלוני המומחה קניתי, נאמן, חזקה לא כחש לו מתירא הוא שמא ילך זה וישאלנו ונמצא בדאי ויאחז. הביא לו מנחה בשם אחד מן המומחין נאמן, שכבר בארנו שאינו חשוד להחליף ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר. ועוד שאם אתה חושדו בכך, אף אתה עושה אותו כגוי גמור אחר שהוא מתכוין להעביר. בד"א במי שאינו חשוד על הגזל, אבל החשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין.
המפקיד ביד גוי או ביד ישראל חשוד, או שמשלח על ידם בשר או חתיכת דג שאין בה סנפיר וקשקשת וכיוצא בו מן הדברים שאם החליפן באסורין יש בהם איסור דבר תורה, צריך לעשות בהן חותם בתוך חותם, ומפתח וחותם כחותם בתוך חותם הם, כדרך שאמרו ביין נסך. [הפקיד בידם או ששלח על ידם בחותם אחד, ואין צריך לומר במפתח אחד, אסור, חוששין שמא טרח וזייף]. הפקיד או ששלח על ידם דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמורייס ופת וגבינה שאפי' החליפן בשל גוים, אין בהן אלא איסור של דבריהם, אפי' בחותם אחד מותר, ומפתח אינו מועיל במקום חותם אחד. שלח על ידם ירך מנוקרת מותר, דחתוך זה ניכר הרבה ואין הגוים עושין כן, ואם בא לזייף עמל הוא בעיניו. שלח על יד גוי בהמה או עוף שחוטין בלא חותמות, אסורין שאין סימן השחיטה סימן לסמוך עליו. [אות אחת הרי היא כסימן אחד ושתי אותיות כשני סימנים].
<h2>דף צה.</h2>
נמצא ביד גוים במקום שרוב טבחים ישראלים ורוב המקולין מוכרין שם בשר שחוטה, מותר, שאין חוששין אלא לשרצים ולעופות המביאים ממרחק. ויש מגדולי המורים שהורו להתיר, בכל בשר שנתעלם מן העין ואפי' בשר שנמצא מושלך בדרך בעיר שרוב מוכרי בשר ישראלים, דלעופות ושרצים אין חוששין, וכל שכן במי שהניח בשר בביתו, ובא ומצאה שם שאינו חושש לחלוף, ואע"פ שאין לו בה [לא] סימן ולא טביעת העין. בד"א בשבא ומצאה במקום שהניחה, אבל בשמצאה במקום אחר, בדין הוא לחוש בכיוצא בזה, שאני אומר אותה הלכה, וזו אחרת היא. ואפי' הניח עשר חתיכות ובא ולא מצא אלא תשע, יראה לי שחוששין שמא אותן [עשר] הלכו ואלו אחרות הן, ולפיכך בכל כיוצא בזה אם אין לו [בה] סימן או טביעות העין אסורה.
הלוקח בשר והניחה על גבי הדף או שתלאה [בכל] מקום שהעופות והשרצים יכולין לישא וליתן שם ונתעלם מן העין, יש מן הגאונים ז"ל שאסרו, חוששין שמא עורב בא ונטל מזה והביא אחרת במקומה, ולפיכך אם אינו מכירה בטביעות העין, או שאין לו בה סימן אסורה. בד"א בשהניחה במקום שהעופות או השרצים יכולין ליטול משם ולהביא אחרת במקומה, אבל תלאה במסמר וכיוצא בזה שאי איפשר [לעוף ולעכבר ליטול ולהניח בכיוצא בזה, מותר, שהרי אי איפשר] שנתחלפה, לא על ידי עוף ולא על ידי שרץ.
מקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר נבלה אע"פ שרוב החנויות שם מוכרות בשר שחוטה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח הרי זה אסור, שכל איסור קבוע ונודע מקומו וניכר, הרי הוא כמחצה על מחצה. מצא בשר בשוק הרי זה מותר, חזקה מן הרוב שהוא כשר פירש, שכל הפורש מן הרוב הוא פורש. [ומה הפרש יש בין זה, למי שלקח משם בשר ואינו יודע מאי זה לקח והלא זה וזה מן הקבוע פירש], זה שלקח [מן הקבוע] נפל לו הספק בקבוע, אבל זה שמצא בשוק לא נפל לו הספק [בו] אלא בפורש. ולפיכך מצא [בשר] ביד אחד אע"פ שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותן המקולין, והוא אינו יודע מאיזה לקח, מותר, שבפורש נפל לו הספק. בד"א בשלא ראה אותו יוצא מן המקולין אבל ראה אותו יוצא מן המקולין, באותה שעה נפל לו הספק, ונמצא שבמקום הקביעות נפל לו הספק ואסור. ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהיא בפני עצמה, אבל אם נתערבה באחרות [ואינה נכרת], בטלה היא ברוב משום ספק ספיקא, ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין ואפי' חתיכה הראויה להתכבד [בה בפני האורחים], ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה בין שאר החתיכות, והוא אינו יודע מאי זה לקח, כל מה שלקחו מן המקולין קודם שנמצאת טרפה זו מותר, שלא נפל בם הספק בעודם בקבוע אלא לאחר שפרשו, אבל ליקח מכאן ואילך אסור. בד"א בחתיכות [החשובות] הראויות להתכבד [בהם בפני האורחים] שאין להם בטול מחמת חשיבותן כמו שבארנו, ואע"פ שאין מקומן ניכר, אבל שאר החתיכות מותרות, דיבש ביבש מתבטל הוא [ברוב] כמו שבארנו. [וראוי להחמיר ולאסור כל החתיכות שנשארו במקולין] שאין הכל בקיאין בדברים אילו ואם אתה מתיר להם בשאינם חשובות, קרוב הדבר לטעות וליקח אפי' מן החשובות וכך אנו נוהגים.
הניח בשר בשוק בין הגוים, יש אומרים שאפי' בא ומצאה במקום שהניחה, אם אין לו בה טביעות העין אסורה, וכן אם שלחה ביד גוי. ויראה לי שאם רוב טבחי ישראל אע"פ שרוב אוכלי בשר גוים, אפילו הניחה בשוק בין הגוים ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת. גדולה מזו אמרו, בנמצא הלך אחר הרוב, כל שכן זה שהניח חתיכת בשר כשרה, ובא ומצאה במקום שהניחה, שחזקתה כשרה.
<h2>דף קח.</h2>
איסור שנפל לתוך [קדרה] של היתר ואין בהיתר כדי לבטל את האיסור, כבר בארנו בשער הראשון, שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה בכל שאר האיסורין, זולתי באיסור בשר וחלב בלבד, ולפיכך אם חזר ונפל מאותו תערובת לקדרה אחרת אינו [אוסר] אלא לפי חשבון האיסור שבו.
